רש"ש על סוכה ל״ח

1 גמרא הכא ביו"ט שני דרבנן כו' מדקתני מי שבא בדרך כו'. ש"מ דחוה"מ נקרא ג"כ יו"ט אלא שנקרא שני. ור"ל שני במעלה נגד יום הא' שהוא יו"ט גמור ויום שני דספיקא נקרא יו"ט שני של גליות וזה דלא כדמשמע קצת מהמ"א סי' ת"צ סק"א ועמש"כ לעיל כז במשנה:

2 במשנה לברך מברך. בגליון בשם מ"א דלקמן משמע ק' דל"ג אחריו. כבר קדמו בזה המהרש"ל:

3 תד"ה מאי קושיא וכו' מושבע ועומד הוא ומ"מ קידוש עצמו דאורייתא כ"נ דצ"ל:

4 תד"ה ותהי לו. דהא בגדול כו' בשמיעה לחודיה לא תני ותבוא לו כו'. כצ"ל מהר"ם:

5 גמרא הוא אומר הודו כו' מכאן שמצוה לענות ר"פ. לכאורה יל"פ אפי' לבקיאין וגומרין בעצמן דומיא שמצוה לענות הללויה דלעיל כפרש"י שם אבל כאן לא פי' כן ולפי' התוס' ע"כ צ"ל כפרש"י:

6 שם שמע ולא ענה מהו. לכאורה מתניתין היא בר"ה כז ב ושמע כו' קול מגילה אם כוון לבו יצא ואולי משום די"ל שאני מגילה דכתיב בה נזכרים דמשמע אפי' בלב ואף דאמרינן במגילה יח יכול בלב כו' הא מה אני מקיים זכור בפה מ"מ סגי באמירת פה דהקורא:

7 שם ותכנע מפני ה' בשמעך כו'. כצ"ל:

8 רש"י ד"ה הוא אומר הללו עבדי בסופו שמותר כו' למי שאינו בקי. אפי' בקי מותר לסמוך בעניית הללויה כמ"ש לעיל אלא דבעבורו ל"צ לעשות זכרון לזה דאם לא ידע הדין ויקרא בעצמו מאי איכפת לן אבל מי שאינו בקי כשלא ידע הדין ויכבד עליו לענות אחריו כל מה שהוא אומר לא יענה כלום:

9 תד"ה מכאן שמצוה כו' ושמא מתחלת הלל עד הודו פרק אחד כו'. עי' בחדושי לס' נת"ע אות א' שהבאתי ראיה לזה מהירושלמי ומס' סופרים ובארתים שם לנכון בס"ד:

10 תד"ה הוא אומר. עי' כה"ד ועי' מה שנו"נ בדבריהם שם אות ט"ז בס"ד:

11 תד"ה א"ר בסופו א"ר אפסוקי מילתא כו'. שם בהגרי"פ תראה שהיה לפניו הגי' בדבריהם פה אסוקי מלתא כו':